החלטה
רקע וטענות הצדדים:
1.המשיב הגיש תובענה בבית משפט לתביעות קטנות בבאר שבע כנגד המבקשת, לתשלום סך של 17,331 ₪, בגין נזקים שלטענתו נגרמו לו לאחר שקנה רכב מן המבקשת, שכן בסמוך לאחר המכירה גילה שהגיר ברכב אינו תקין ובסופו של דבר נאלץ להחליף את הגיר בעלות של כ-14,000 ₪. כל זאת, למרות הבטחה שניתנה לו על ידי המבקשת כי הרכב במצב מכני מצוין.
המשיב תבע את הוצאות התיקון וכן תבע 3,000 ₪ בגין עגמת נפש שנגרמה לו.
2.המבקשת טענה להגנתה, כי הרכב נמכר למשיב על פי הסכם "As Is", וכי מדובר ברכב שלא היה חלק מצי כלי הרכב של המבקשת ולכן אינו מוכר לה מבחינת עברו ומצבו. המבקשת טענה עוד, כי מאחר ומדובר בעסקת "As Is" במסגרתה הקונה רוכש את הממכר כמו שהוא במצבו הנתון, האחריות המוטלת על המוכר מוגבלת, וכי האמור מופיע בבירור בהסכם עליו חתם המשיב.
3.בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא ביום 27.1.14, העידו המשיב בעצמו ועד נוסף מטעמו אשר היה עמו בעת קניית הרכב, כאשר מטעם המבקשת העידו מנהל המבקשת וכן אחראית פניות הציבור שהינה עורכת דין.
4.בפסק הדין שניתן ביום 27.1.14 קבע בית המשפט קמא, כי אין מחלוקת שבין הצדדים נחתם הסכם בו רכש המשיב את הרכב מהמבקשת בעסקת טרייד אין, במסגרתה מסר למבקשת רכב אחר ושילם יתרה בסך 43,000 ₪; כי לאור עדות המשיב והעד מטעמו עליהם ראה בית המשפט לנכון להתבסס הוא קבע כי בטרם רכישת הרכב הובטח למשיב שמצבו המכני של הרכב מצוין וכי על בסיס הבטחה זו התקשר המשיב בעסקה נשוא התובענה כאשר בפועל התברר שלא כך פני הדברים. עוד קבע בית המשפט כי המבקשת הטעתה את המשיב במספר עניינים: ראשית בהבטחות השווא שקיבל מאיש מכירות, שנית בכך שלא מסרה לו בדיקת קניה עדכנית, ואחרון בכך שלא מסרה טופס גילוי נאות ביחס לעסקה.
5.מכל האמור, הגיע בית המשפט למסקנה כי המשיב לא היה קונה את הרכב אלמלא אותן הבטחות וכי המבקשת הטעתה את המשיב ומכאן עליה לפצותו בנזקים שנגרמו לו, תוך שמצא לנכון להטיל על המשיב אחריות תורמת בשיעור של 30% בכך שנמנע מבדיקה מוקדמת של הרכב, מכאן העמיד את סך נזקיו הכולל של המשיב על סך של 16,000 ₪, מתוכם חייב את המבקשת ב-70% מאותו נזק היינו סך של 11,200 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 300 ₪.
על פסק דין זה מוגשת בקשת רשות הערעור שבפני.
6.בבקשת רשות הערעור טענה המבקשת כי המדובר במקרה קיצוני המצדיק התערבות של ערכאת ערעור, שכן בית המשפט קמא התעלם באופן מוחלט מהוראות הסכם המכר – הסכם "As Is" שנחתם מול המשיב, ומהצהרות שהצהיר המשיב במסגרת ההסכם האמור. עוד טענה המבקשת כי במסגרת הסכם זה המשיב חתם על כך שהוא רוכש רכב במצבו ללא כל אחריות מטעם המבקשת כי על כן קביעות בית המשפט נוגדות את האמור בהסכם באופן מפורש; כי טעה בית המשפט בכך שלמעשה קבע כי בעת מכירת הרכב הוא היה פגום או כי המבקשת ידעה על פגם כלשהו ברכב; כי אין כל משמעות לאמירות שהציגה המבקשת על טיב הרכב, שכן המבקשת האמינה שכך היה המצב ולא הטעתה את המשיב; וכי חובת הגילוי הנאות חלה רק ככל שהמידע מצוי בידי מוכר רכב, מה שלא היה במקרה זה.
דיון והכרעה:
7.לאחר ששקלתי את טענות המבקש ועיינתי בפסק דינו של בית המשפט קמא, מצאתי כי יש לדחות את הבקשה, בלי לבקש את תגובת המשיבה, וזאת בהתאם לסמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
8.מוסד "התביעות הקטנות" הוא מוסד שנולד כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים שלא יכלו לעמוד בהן היה נגרם עוול. [ראו: רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177, עמ' 191 (1994). ראו גם: רע"א 5711/08 פרטוק נ' סול טורג'מן בע"מ (17.09.09); רע"א 7711/06 המכללה המשותפת בע"מ נ' מנדל (18.01.07)]. זהו גם הטעם לכך שהמחוקק לא אפשר, ככלל, ייצוג בעלי הדין (סעיף 63 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ב-1982), למעט ברשות ומטעמים מיוחדים שיירשמו.
מתכלית זו אף נובעת קביעתו של המחוקק כי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות יהיה ברשות (סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). מכאן המשקל המשמעותי שיש לתת להכרעת בית המשפט אשר בפניו נדון העניין. בשים לב לייחודו של ההליך כמתואר לעיל ואופן הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות, נקבע כי בקשת רשות ערעור לא תתקבל כדבר שבשגרה, מאחר ויהיה בכך להביא להארכת ההתדיינות ולייקור ההליך, ובכך תסוכל מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות.
9.יתרה מזאת, הכלל הוא כי אף במצב בו עומדת למתדיין הזכות להגיש ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, מאחר והמשפט מתנהל בפניה בלבד; היא זו ששומעת את העדים והיא זו שמתרשמת מדבריהם וממהימנותם; קל וחומר כשזכות הערעור אינה מוקנית, כמו במקרה שמבקשים להתערב בפסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות.
10.במקרה דנא, בחינת טענות המבקשת ופסק דינו של בית המשפט קמא, אינה מגלה כל טעם המצדיק קבלת הבקשה. אכן אין חולק כי המשיב קנה את הרכב מן המבקשת As Is, כאשר בהסכם מכר צוין כי הקונה מוותר על כל טענה או תביעה ביחס למצבו של הרכב, וכי המוכרת מצהירה שהרכב אינו מוכר לה ונמסר לחזקתה כתמורה במסגרת עסקת טרייד אין. מכאן אין חולק כי המדובר בהסכם שמסיר בתחומים רבים אחריות מן המבקשת.
עם זאת, בית המשפט קמא אשר שמע את הצדדים והתרשם באופן בלתי אמצעי מעדויות המשיב והעד מטעמו, עדויות בהן נתן אמון מלא, קבע כי המצגים שהוצגו בעל פה על ידי נציג המבקשת למשיב במהלך המשא ומתן וכריתת ההסכם, נוגדים את האמור בהסכם ויש בהם משום הטעיה. בית המשפט ציין, כי הטעיה ראשונה מקורה בהבטחות שווא שקיבל התובע מאיש המכירות מטעם המבקשת ביחס למצבו של הרכב; ביחס להעדר צורך בבדיקת רכב במכון פרטי; וכי לא יכול להיות שחוזה אף שהוא דרקוני, ילווה בהצהרות שונות לחלוטין בעל פה.
11.לאור הקביעות הספציפיות של בית המשפט במקרה זה באשר לאותה הטעיה נראה כי בנסיבות מיוחדות אלו, אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא אשר ראה לנכון שלא לייחס את המשקל המלא לסעיפים מסוימים בהסכם, לגביהם ניתנו למעשה בעל פה מצגים סותרים(לדוגמא סעיף 15 עליו מסתמכת המבקשת המציין כי הרכב אינו מוכר לה לחלוטין).
ובמה דברים אמורים- במקרה דכאן בית המשפט קבע כי בטרם רכישת הרכב הובטח למשיב בעל פה שמדובר ברכב שמצבו המכני מצוין. מכאן, כאשר המבקשת מחתימה את הקונה על הסכם בו היא מצהירה כי הרכב לא מוכר לה לחלוטין, הרי המצגים בעל פה אמורים להעשות בתום לב ולעלות בקנה אחד עם הצהרותיה בהסכם הכתוב, ולא היא.
לאור האמור לא מצאתי כל בסיס להתערב בקביעת בית המשפט קמא, לפיה אין לקבל מצב בו מצגים בעל פה סותרים למעשה את הצהרות בכתב של אותו צד להסכם. כך לא ניתן לומר מחד בהסכם בכתב כי המוכרת אינה מכירה כלל את הרכב, ומנגד שנציגה יחזור ויציין על פה כי הרכב במצב מצוין, הבטחה שעל בסיסה התקשר המשיב בעסקה.